רוואבי היא ציון דרך - מאמר מאת אל"מ (מיל) שאול אריאלי

עיר ערבית חדשה נבנית ומתאכלסת לראשונה זה עשרות שנים בארץ ישראל. רוואבי (גבעות), שמצפון לרמאללה, שתקלוט בשבועות הבאים 700 משפחות ראשונות, עדיין אינה סימן למהפכה, אך היא מצביעה על תודעה, ואולי גם מציאות עתידית, אחרת.
 
יזמיה של רוואבי, באשר אל־מצרי ושותפיו הקטארים, קוראים תיגר על תפישת ההתקרבנות וחוסר האונים הנרכש, המאפיינת חלקים בחברה הפלסטינית, בצדק ושלא בצדק. זהו ניסיון מוצלח ליטול אחריות וסיכונים, ולממש את חזונם על עתיד החברה הפלסטינית.
 
עשרות אלפי הישראלים, שביקרו בעיר במהלך בנייתה, לא יכלו שלא להיזכר בבושה בביטוי המזלזל "עבודה ערבית": עיר המתאכלסת שבע שנים בלבד לאחר שהקמתה נהגתה; עיר "ירוקה", הממחזרת את כל שפכיה, בניגוד לטענות מתנחלי עטרת, כי רוואבי תזהם את אקוויפר ההר; עיר הנבנית מהאבן הנחצבת מקרבה, שכל תשתיתה מוטמנת וחלק מהאנרגיה שלה סולרית.
 
למרות אישור הצבא, השר סילבן שלום מעכב חיבור העיר הפלסטינית החדשה רוואבי למים. בהתנחלות עטרת מזרימים שפכים לנחלי הסביבה, אך מודאגים משפכי העיר המתוכננת רוואבי.
אל־מצרי הציב גם סטנדרטים חדשים בנוגע ליחסים בין יזמים לקהילה. העיר נבנתה על אדמות פרטיות של 2,000 משפחות, שבעליהן זכו לתמורה הגדולה פי שלושה מערכן. על נזקי תהליך הבנייה פיצו היזמים את הכפרים שמסביב באמצעות שיפוץ הכבישים, בניית כיתות מחשבים ותרומות לפעילות תרבות. רוואבי ייצרה 4,000 מקומות עבודה חדשים קבועים, ומספר דומה של משרות לא קבועות. גם חלקן של חברות ישראליות לא נפקד מרשימת הנהנים, וניתן לספור בה לא פחות מ–630 כאלו.
 
אף שרעיון "השלום הכלכלי" הגיח ממוחו המניפולטיבי של בנימין נתניהו, שרי ממשלתו לא חסכו מכשולים מבוני העיר. אל־מצרי נהג בחוכמה וקיבל את המלצת אחד ממפקדי צה"ל להעתיק את מיקום העיר, שתוכננה, באופן טבעי, לקום על "גב ההר", על כביש 60 המחבר את מרכזי הגדה אל המורדות המערביים של השומרון. זאת, בגלל הקירבה המאיימת של עפרה ובית אל. המעבר אילץ את היזמים להבטיח שאין בכוונתם לבנות בסיס במימון קטארי, שממנו יירו רקטות על נתב"ג וגוש דן. בנוסף, סילבן שלום, בהיותו שר התשתיות, בלם במשך שנתיים את הענקת האישור להעברת צינור מים לעיר, ואף הלין בימי "הקפאת הבנייה", כי לא ייתכן להפסיק את הבנייה בהתנחלויות שעה שרוואבי הולכת ונבנית.
 
הרשות הפלסטינית גם היא לא הצטיינה בהתנהלותה. חתימתה על חוזה המחייב אותה לבנות את מוסדות החינוך בעיר לא היתה שווה את הנייר שעליו התנוססה, והיזמים מימנו את בנייתם מכיסם. שרים רבים התנכרו לתוכנית, עד שצצו הבניינים הראשונים, וכמנהג הפוליטיקאים מיהרו להצטלם לידם. גם לפלסטינים עצמם היה קשה לקבל את העיר שלא מכרה עצמה ל"אנשי שלומנו" ולאיכלוס חמולתי, והקפידה על מחירים סבירים למעמד הביניים — חמישית ממחיר דירה בגודל דומה במודיעין, הנמצאת במרחק של חצי שעת נסיעה.
 
רוואבי היא ציון דרך. ישראלים המעוניינים בשכן עצמאי, שבע ואחראי לגורלו צריכים לקוות, כי מיזמים ברוח זאת יאפיינו את החברה הפלסטינית בעתיד וכי ישראל תשכיל להימנע מלבלום אותם.
 
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 26.6.15
הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: