המדינה הדו-לאומית: צפירת הרגעה - דעה אישית

הנרי פישמן

 
 
   'חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי' נועד להכשיר את הקרקע 
   למדינת ישראל היהודית אשר תחדל להיות מדינה דמוקרטית.
   איילת שקד: "חוק הלאום נועד להיות כלי שאנחנו רוצים לתת בידי בית המשפט   
   העתיד לבוא"...
 
 
 
הרעיון ששליטת היהודים בארץ ישראל תושג באמצעות רצף התיישבות שייבנה בהדרגה, נהגה בימי העליות הראשונות. מנחם אוסישקין ניסח אותו ב-  ,1904בראשית ימיה של העליה השניה, במאמר "הפרוגרמה שלנו", בו קרא לחבר את מושבות היהודים לגושים רציפים. התפיסה שהציג עמדה ביסוד ההתיישבות הציונית בארץ מאז ועד לסימון גבולותיה של מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות.
סיומה של מלחמת ששת הימים בכיבוש שטחי הגדה המערבית, על אף שהדבר לא היה כלל בתוכניות המלחמה, נתפס ע"י הציונות הדתית כנס אלוהי וכסימן לראשית הגאולה השלמה.
 
הרב יעקב הלוי פילבר, מראשי ישיבת "מרכז הרב" ומתלמידיו של הרב אברהם יצחק קוק, הסביר שדווקא משום שלא הייתה למדינת ישראל תוכנית למלחמה לשחרור "ארצנו הקדושה" יש לראות בה "מהלך עליון" שכפה עצמו על ממשלת ישראל. גם המתיחות הצבאית לפני המלחמה והחרדה שנתלוותה לכך היו חלק מהמאבק, בבחינת שלב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה; "בעל כורחנו נאלצנו לפרוץ מזרחה ולגול חרפת חלוקתה של ארץ ישראל". מלחמת ששת הימים עוגנה באמונה היסטורית מטאפיזית של "אתחלתא דגאולה".
תהליך השיבה ל"נחלת אבות" הוצג כצעד הפותח את המהלך האלוהי ההיסטורי הגדול בדרך לגאולה השלמה.
 
בשונה מן ההתיישבות הציונית מבית מדרשו של אוסישקין, ההתנחלות של הציונית הדתית נושאת אופי דתי-משיחי. צמיחתו של גוש אמונים נשענת על תורתם של הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) ובנו, הרצי"ה (הרב צבי יהודה הכהן קוק) אשר בבסיסה אידיאולוגיה תיאולוגית-משיחית הכורכת גאולה עם חיבור פיזי בין יהודים ובין הארץ המובטחת, חיבור אשר יוביל את ההיסטוריה אל עבר סופה הגאולי. בתיאולוגיה זו, האדמה הקדושה היא בת זוגו המרחבית של העידן המשיחי והמדינה היהודית הופכת גם היא לאובייקט מקודש, לביטוי פוליטי של תכלית אלוהית; הגבול בין קודש לחול מיטשטש בזמן שההווה מאיר בניצוצות המעידים על קרבתה המיוחלת של הגאולה )רביצקי, 1996).
 
הנה כי כן, לציונות הדתית שתי מטרות מקבילות: האחת, התנחלות בכל חלקי ארץ ישראל והשניה, שזכתה לפחות תשומת לב ציבורית, הפיכת המדינה ל"מקודשת" ליהודים, "כביטוי פוליטי של תכלית אלוהית".
שתי המטרות נועדו לתכלית אחת – השתלטות על כל שטחי ארץ ישראל וסיכול האפשרות להיפרדות מן הפלסטינים באמצעות כינונה של מדינה פלסטינית בהסדר, תוך דחיקתם של הערבים הפלסטינים – ברובם ככל שניתן - אל מחוץ לגבולות הארץ ואם בשלילת זכויותיהם לייצוג פוליטי והצרת זכויותיהם האזרחיות.
 
הציונות הדתית הפכה לכוח משמעותי במרחב הציבורי והשפעתה בשדה הפוליטי היא הדומיננטית ביותר. בדו"ח מחקרי (תמר הרמן, "המחנה הדתי-לאומי בישראל", המכון הישראלי לדמוקרטיה, (2014 על הדתיים הלאומיים נאמר כך: "החברה הישראלית היהודית חווה בעשורים האחרונים תהליך דינמי של חילופי אליטות וחילופי אידיאולוגיות, הכולל, בין היתר, תנועה שיטתית ומתמשכת של הדתיוּת הלאומית מן השוליים אל המרכז החברתי־פוליטי" (שם, עמ' 221).
 
מסקנה זו מתייחסת למטרה השניה של המחנה הדתי לאומי – שינוי ציביונה של מדינת ישראל למדינה "מקודשת" ליהודים, דהיינו יותר יהודית ויותר משיחית ופחות דמוקרטית כ"כביטוי פוליטי של תכלית אלוהית".
 
איילת שקד, ממנהיגות מפלגת 'הבית היהודי' מובילה בעקביות את חזון "המדינה היהודית". במאמר נרחב בשם "מסילות אל המשילות", אשר פירסמה בכתב העת "השילוח" (אוקטובר 2016) התייחסה שקד להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית באלו המילים: "דווקא כאשר רוצים להעביר את ישראל תהליכי דמוקרטיזציה מתקדמים חובתנו להעמיק במקביל את זהותה היהודית. הזהויות האלה בפירוש אינן סותרות האחת את רעותה. להפך: אני מאמינה שהן מחזקות זו את זו. אני מאמינה שנהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר. מסלול נסיעתה של רכבת המשפט הישראלית חייב להביא בחשבון את יהדותה של המדינה. עליו לעשות זאת באופן אמיתי, לא כסמל בלבד, אלא כעניין הגוזר משמעויות קונקרטיות".
 
טענה נוספת של איילת שקד, כי רק אם יעבור "חוק הלאום" תוקם סוף-סוף מדינת היהודים, בזה להקמת המדינה ב-1948 ויש בה כדי לשדר חוסר בטחון מול כל הטוענים כנגד הלגיטימיות של המדינה. מעבר לכך, הטענה כאילו רק 'מדינה לאומנית', הנותנת עליונות ללאום היהודי על פני מיעוטים אחרים, הרומסת את הדמוקרטיה ואת ההגנה על המיעוטים בשם "שלטון הרוב", רק היא מדינה יהודית באמת – שומטת את הטיעון הצודק של הציונות,  לפיו ישראל נוסדה כחברת מופת שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית.                                     
לטענת שקד, "יש מקום לשמור על הרוב היהודי גם במחיר של פגיעה בזכויות". את הדברים אמרה בכנס שקיים "הקונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה" (תל אביב, 12.2.2018).
 
לדברי שקד, מטרת חוק הלאום היא למנוע פסיקות כמו אלו שניתנו באשר לחוקים למניעת הסתננות וכמו פסק דין קעדאן משנת 2000, שאסר להפלות בין יהודים לערבים בקבלה ליישובים קהילתיים. לדברי שקד, "בספר החוקים שלנו הערכים האוניברסליים, הזכויות, מעוגנים כבר בצורה מאוד רצינית, אבל הערכים הלאומיים והיהודיים לא מעוגנים". לתפיסתה, בעשרים השנים האחרונות, התחדדו יותר בפסיקה הערכים האוניברסליים ופחות הצביון היהודי של המדינה. חוק הלאום נועד להיות "כלי שאנחנו רוצים לתת בידי בית המשפט העתיד לבוא". לדעתה, המדינה צריכה להצהיר שיש מקום לשמור על הרוב היהודי, גם במחיר "פגיעה לא פשוטה בזכויות" - "אני מאמינה ששני הערכים, יהודית ודמוקרטית, יכולים לחיות ביחד, אבל מבחינה חוקתית יש יתרון לדמוקרטית וצריך לאזן את זה ולתת לבית המשפט העליון עוד כלי חוקתי שייתן כוח גם ליהודית", הוסיפה. 
 
אין לטעות במילים המכובסות; חקיקת 'חוק הלאום' נועד להכשיר את הקרקע לעתיד - למדינת ישראל היהודית, ברחבי הארץ המובטחת, המקודשת. ישראל אשר עתידה לספח את השטחים, על מיליוני תושביהם הפלסטיניים, תחדל להיות מדינה דמוקרטית. הסימנים כבר כאן, מדינת האפרטהייד במרחק נגיעה.
 
יוזמות החקיקה מצד הימין בכלל ומצד נציגי המחנה הדתי לאומי בפרט, הן רבות ומעידות על מהלך מתוכנן לכרסום ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, החלשת בית המשפט העליון ופגיעה בסמכויותיהם של שומרי הסף, כל זאת תוך העדפת ערכי לאומנות יהודיים, הלבנת עוולות וגזל אדמות בידי מתנחלים והעצמה של ערוצי הדתה.
 
הפעילות האנטי-דמוקרטית, בהשראת הפוליטיקה הפופוליסטית-ימנית, שסממנים ממנה ניתן לראות בעוד כמה דמוקרטיות מערביות, מכוונת בעיקר כלפי השמאל הפוליטי, ארגוני החברה האזרחית הפועלים להעמקת הדמוקרטיה בישראל, זכויות אדם, ארגוני השלום וכלפי המיעוט הערבי בישראל והפלסטינים בשטחי הגדה ורצועת עזה. הפעילות נעשית בהשראת המחנה הדתי-לאומי, שלמרות מימדיו הקטנים – 'הבית היהודי' הוא מפלגה של שמונה מנדטים בלבד - מצליח להשרות מרוחו ומחזונו המשיחי על חלקים גדולים מן הציבור הישראלי-היהודי, על תחומים רבים מן המרחב הציבורי ומעל לכל, על המערכת הפוליטית, באגפי הימין שלה, המרכז ימין ואף מעבר לגבול המרכז-שמאל.                
 
גם אם נניח שנתניהו והחבורה שהובילה את חוק הלאום – דיכטר, לוין, אוחנה ואחרים – לא היו אלא "חמורם" של הבית היהודי ומעשה החקיקה לא היה אלא ביטוי צר למאבק הניטש על קולות הימין בתוך מחנה הימין, וההתלהבות לא נבעה אלא מן הבחירות המתקרבות – בל נטעה בדרך שחוק הלאום הוא התמרור המרכזי המוביל בכיוונה; הרישא של החוק מצהיר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל"... "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". וכן, "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
בתנאים אלו, כאשר מניה וביה, מן הפלסטינים בגדה המערבית נשללת זכות ההגדרה העצמית והערבים הפלסטינים החיים בתוך מדינת ישראל יהיו מופלים עפ"י חוק, תוך הפניית עורף לערך השיוויון וערכים ליברליים-אוניברסליים, הרי זה סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.  
 
כאשר מספרם הכולל של המתנחלים עומד על כ- 400,000 (לא כולל המתנחלים במזרח ירושלים) והם פחות מ- 5% מאוכלוסיית ישראל וכאשר רק כשליש מתוכם הם מבני הציונות הדתית (שליש הם חרדים, רובם מתגוררים בשני הישובים הגדולים בסמוך לקו הירוק – מודיעין עילית וביתר עילית; ועוד כשליש הינם מתנחלים של "איכות חיים") המשמעות היא ברורה - יש כאן קריסה כמעט טוטלית של אידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" ושל התיאולוגיה הקוקיסטית המשיחית שדיברה על ריבונות יהודית על חבלי מולדת כדרך אל הגאולה.
 
וכאן עולה וצצה המטרה השניה; במקום התפיסה של 'ארץ ישראל השלמה' עולה תפיסה אתנוצנטרית (כחלק מגל הלאומיות-לאומנות אשר פשה בקרב חלקים גדולים בקרב הציבור היהודי בישראל), רדודה ופשוטה הרבה יותר, ששמה את העם לפני הארץ ומעדיפה, למראית עין, את השימוש במונח 'המדינה היהודית' על פני 'המדינה הגדולה'.
הכיוון החדש, הוא מדינה שבה ליהודים יהיו זכויות מלאות ולשאר האזרחים/תושבים יהיו זכויות מוגבלות. זאת מהותו של חוק הלאום.
 
זאת גם ההגדרה של מדינת אפרטהייד; ישראל כ'מדינה יהודית', במבט צופה פני עתיד, שואפת להניח את הבסיס החוקתי של שלטון המיעוט היהודי במרחבי גבולות "הארץ (היהודית) המובטחת" ו"המקודשת". עליית התפיסה האתנוצנטרית, שבמהותה דוחקת את הדמוקרטיה, היא שלב ביניים, מעין מעקף טקטי ומהותי כאחד, אשר נועד לחזור בשלב מאוחר יותר, אל אידיאולוגיית 'ארץ ישראל השלמה', כאשר שרידי ההתנגדות לכך כבר התפוגגו מזמן, אפילו תהיה זו מדינת אפרטהייד.
 
מסקנה: המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל השלמה - צפירת הרגעה, בינתיים...,  הדמוקרטיה הישראלית, לעומת זאת - צפירת התרעה!
ומעבר לפינה, מדינת אפרטהייד – קריאת אזהרה חמורה!           
הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: