"חוקי הלאום" – פגיעה מהותית בביטחון הלאומי - דעה אישית

חוק-הלאום שחוקק זה עתה - וכן שורה של חוקים, תקנות והחלטות ממשלה שכיוונן דומה ("חוקי הלאום") – מקודמים כדי "לחזק את ישראל" לכאורה, אך למעשה גורמים לפגיעה ממשית בביטחונה ובחוסנה לטווח הארוך.

 

הביטחון הלאומי אינו נשען עוד רק על מספר הרובים, קני הארטילריה או כני השיגור -  אלא יותר על "כוח רך" – העוצמה הכלכלית , המדינית והתודעתית שיכולה מדינה להפעיל  מול יריבותיה. עוצמות אלו ניתנות למימוש בשתי דרכים : בריתות וקואליציות-כוחות חיצוניות - וסולידריות אזרחית פנימית.

 

השפעתה ההרסנית של המדיניות והחקיקה הלאומנית על יחסי החוץ של ישראל הולכת ונגלית מיום ליום : החרם הכלכלי, המדעי והתרבותי מצד מדינות, ארגונים ואישים בעולם המערבי עדיין רק בתחילתו, אך הוא מתרחב ומתחזק, למרות המאמצים והמשאבים המושקעים על ידי ישראל לבלמו. למרות גל הלאומנות לאחרונה במרכז אירופה מגמה זו הינה חד-סטרית,  לפי הניסיון המצטבר  במדינות שעברו תהליך דומה, והיא צפויה לצבור תנופה מואצת בהמשך. "חוק הלאום" עצמו הינו חריג בחוקי אומות המערב, בהיעדר אזכור שוויון וזכויות מיעוטים בתוכו, ובכך צפוי לערער עוד יותר את מעמדה של ישראל לא רק מול מדינות המערב אלא גם בארגונים הבינלאומיים, ולדעת מומחים עלול אף לגרום להוצאתה מתוכם. לכן יכולתה של ישראל ליצור קואליציות שיהוו מנופי כוח עבורה הולכת ומצטמצמת מהותית, וכך גם כושר תמרונה המדיני והכלכלי, כמרכיב קריטי בביטחונה הלאומי.

 

המצב הפנימי רגיש לכך עוד יותר : הסולידריות האזרחית הינה עמוד-תווך בביטחון הלאומי, בהיותה כלי עיקרי להבטחת חוסנה של האוכלוסייה במתח מתמשך ובעת משבר כולל.  מדיניות ההפרדה והקיטוב בישראל בין העדות והדתות השונות כמו גם שיסוין זו בזו  – כל אלו אולי מועילות לשלטון בטווח הקצר מבחינה אלקטורלית ובצמצמן התארגנויות פוליטיות נגדו. האפקט המתמשך שלה הינו פרימת הרשת החברתית בכלל, והעמקת השסע בין החברה הערבית ליהודית כאן בפרט.

 

השלכות "חוקי הלאום" על ערביי ישראל ועל יחסם למדינה דורשות הבהרה ואזהרה : בציבור היהודי , שברובו  מנותק מהרחוב הערבי-ישראלי, קיימת טעות קולוסלית באשר לעמדותיהם ושייכותם של רוב-רובם של הערבים כאן. המיתוס לפיו "ערביי ישראל לא השלימו עם קיומה של ישראל" ו"כל רצונם של ערביי ישראל לזרוק את היהודים לים/חזרה לאירופה/ לכל הרוחות" הינו מיושן, חסר בסיס ומנותק מהמציאות, כפי שיודע כל מי שחי עימם או עובד במחיצתם. הגישה המופרכת הזו נובעת משני מקורות שונים : האחד – פחד עמוק ושורשי מהערבי באשר הוא, פרי נסיון-עבר רווי-דם וחינוך לקוי ונפחד גם הוא, והשני – מדיניות שלטונית המעודדת זאת, בסברה שהפחדה הינה הדרך הבטוחה לשמר שלטון ולדכא התנגדות. כך או כך התוצאה זהה – פחד בסיסי מפני ערבים ככלל, ועליו יצוקה איבה מולדת כלפיהם באשר הם. כפי שמוכיחים הסקרים בשנים האחרונות, הערבי-הישראלי עבר בשבעים שנות המדינה - ועדיין עובר - תהליך ישראליזציה מהותי, הגורם לשינוי בעמדות, בחשיבה ובאורחות החיים. לפי אותם סקרי-עומק וכפי שאף משתקף ברחוב, ערביי ישראל קרובים כיום בעמדותיהם ליהודי ישראל שכניהם אף יותר מאשר לאחיהם הפלסטינאים שמחוץ למדינה, ורובם דוגלים בפתרון שתי מדינות לאום – בשיעור גבוה יותר מאשר יהודי ישראל. השתלבות מתמשכת של ערבים ויהודים יחד במערכות הבריאות, המשפט, החינוך והפנאי  מסירה אט-אט את חומות הפחד, האיבה והדעות הקדומות משני הצדדים. דעותיה הלאומניות של מפלגת בל"ד החורגות מכך הינן עמדת-מיעוט ברחוב הערבי, אשר ברובו הגדול רוצה לחיות בשקט ובשיוויון במדינת ישראל היהודית, מבלי להחליפה או לשנות את הרכבה.

 

בניגוד לדעה הרווחת, אין סתירה בין היות ישראל "מדינת הלאום של העם היהודי" לבין היותה "מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה באשר הם, מולדת משותפת לתושביה היהודים והערבים". עובדה : תנועת "צועדים יחד לעתיד משותף" הביאה לאחרונה מספר רב של ערבים ויהודים לבניית הסכמות על נוסח זה ועל מכלול נושאי הליבה ביחסיהם כאן, בתהליך עמוק ומורכב. הסכמות אלו נכללות במסמך מסכם, שעשוי להיות בסיס לאמנה שתענה על מאוויי מרבית האזרחים בשני הצדדים.

 

"חוקי הלאום" החדשים, המחזקים ומנכיחים אפליה קיימת ולרוב סמויה, גודעים התפתחות הדרגתית מבורכת זו, מרחיקים את הציבור הערבי ועלולים אף לגרום להסטת משאביו ורגשותיו נגד הציבור היהודי והמדינה, בחיי היום-יום ואף בעת חרום. פרימת הסולידריות האזרחית המתרקמת כאן  מצד חמישית מהאוכלוסייה הינה חבלה קשה בביטחון הלאומי של ישראל, על כל המשתמע מכך לגבי הערבים והיהודים כאחד.