מה לעזאזל האינטרס שלנו ברצעות עזה? - דעה אישית

ארי שועלי, מנכ"ל העמותה

בעת האחרונה, שוב בוער הדרום. בין אם זה עקב מהלכים שניזומו ע"י החמאס, במטרה לאתגר את ישראל, ולהעמיד את עזה שוב על סדר היום הבינ"ל, ובין אם עקב אופי התגובה הישראלית לפרובוקציה החמאסי"ת, שבעקבותיה התעורר העולם לגנות את השימוש הישראלי בכוח קטלני ואת מספרי ההרוגים והפצועים. המחירים שמשלמים הישובים בעוטף עזה בגין ההסלמה הינם בהיבטים כלכליים, רגשיים ופסיכולוגים וכך גם המחירים שמשלמת כלל החברה הישראלית במכלול הבינ"ל, ובמכלול תחושת ה"אין מוצא". כפי שהדברים נראים עתה, הסיכוי לרגיעה ולהסדרה כלשהי אינו סביר בטווח נראה לעין, ופתרונות סיכוליים מיקרו-טקטיים להתמודדות עם עפיפוני ההצתה לא יביאו לשינוי ממשי לאורך זמן.
 
בנקודה זו שוב צפה ועולה השאלה: מה אנחנו מחפשים בעזה? ומהו האינטרס הישראלי להמשך המעורבות שם? זאת במיוחד כאשר את עיקר המחירים כבר שילמנו – פינינו ישובים; קברנו עשרות מחיילנו ואנשי המקום; ניהלנו סבבי לחימה מיותרים; לא יצרנו שינוי בתמונת הביטחון לישראל וברווחת האוכלוסייה העזתית, והעולם לא מקבל את עמדתנו. כל סבב לחימה רק מגביר את הניכור הבינ"ל כלפינו ומנוצל נגדנו. אז למה, למרות כל זאת, עדיין אנו ממשיכים לשלוט מבחוץ על עזה?
 
נכון, איננו יושבים ברצועת עזה, אבל למרות הנסיגה, לא השכלנו עד היום להסיר מעלינו את האחריות למה שקורה בה. זאת מאחר והתשובה הבסיסית למעורבות שלנו הינה הצורך לשמור על בטחון אזרחי ישראל, למול הפעילות והמגמות של החמאס והארגונים האחרים הפועלים ברצועה. כך אנו ממשיכים לשלוט ולנהל את חיי התושבים באמצעות סגר. מדיניות זו, שבסיסה מיצוי בשיתוף בטחון, נועדה למנוע ולסכל ניסיונות להחדרת אמל"ח וחומרים דו שימושיים ליצור אמל"ח. אך מנגד, במצב שבו הכנסת מוצרים לרצועה ותנועת אנשים ממנה ואליה נשללים ע"י ישראל, היא ממשיכה להיתפס ע"י הקהילה הבינלאומית ככובש, ונתבעת לכף חובה על כל פעילות שפוגעת באוכלוסייה האזרחית שם.
 
לפני שנדון בשאלה 'מה האלטרנטיבות האפשריות להשגת הביטחון לתושבי ישראל', נתייחס לשאלה הבאה: האם "הביטחון" הוא המניע היחיד של ישראל? לא ניתן לפסול את ההנחה, כי בקרב חוגים כאלה ואחרים, המיוצגים גם בקרב מקבלי ההחלטות, מסתתר רצון לחזור ולכבוש את עזה, וליישב מחדש אזרחים בשטחה, על בסיס הנחה שיום אחד נצליח להביא לבריחת העזתים מהשטח, או שנכניע אותם כך שיסכימו להיות תושבים סוג ב' ללא זכויות, תחת פטרונות ישראלית. ללא מחשבה על אופציה כזאת, קשה להבין את ההגיון של המדיניות הממשלתית.
 
מעבר לכך, יש להניח שהמדיניות הישראלית מגלמת בחובה את החשש מפני השגת הסדרה כלשהי בעזה, כולל רווחה לאוכלוסיה המקומית בצד שקט לישובי העוטף, שכן הדבר עלול להוות נקודת ייחוס להסדרים גם בגדה המערבית. סביר, אם כך, במיוחד לנוכח היריבות בין החמאס בעזה לבין הפתח בגדה, לשמר את המצב הקיים, תוך נקיטת צעדים צבאיים מדודים לשליטה על גובה הלהבות. יתרה מכך, אין לישראל אינטרס להסב רווחים לחמאס ולחזק את מעמדו  במאבק הפנים פלסטיני לכדי נקודת זינוק לקראת אפשרות של נטילת השליטה לידיו גם בגדה המערבית. זו המשמעות הפרקטית של אסטרטגיית ניהול הסכסוך בכללותה אל מול הפלסטינים.
 
המדיניות הישראלית העכשיוית היא לשמור על הבידול בין עזה לגדה ובכך לצמצם, כביכול, את גודלה של "הבעיה הפלסטינית", זאת תוך שימור של שלטון חמאס מוחלש בעזה ושליטה מוחלשת ממילא של הרשות בגדה המערבית. כך יכולה ישראל לייצר מרחב תמרון בטחוני גמיש למדי בטווח הקצר, על אף המחירים המדיניים ועל אף הסכנות ארוכות הטווח לזהותה של מדינת ישראל מהמשך הסטאטוס קוו של ניהול הסכסוך.  מעבר לכך, יש מקום לבחון גם טיעון נוסף, לפיו השגת הסדר אפקטיבי בעזה ללא נוכחות ישראלית בשטח, יכולה להתפס כמוצא אפשרי גם לגדה המערבית, ודבר לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הממשלתי.
 
מכאן, שצריך לחזור לשאלה איך אנו מממשים את האינטרס הישראלי האמיתי בעזה, שהוא יצירת ביטחון לתושבי העוטף וצמצום העול הבינ"ל על ישראל, הנובע ממעורבותנו בעזה? על פי גורמי הביטחון, חלק ניכר מן הגורמים המניעים את התושבים העזתים לפעול נגדנו, נובעים מתחושות של ייאוש, מצוקה כלכלית והעדר אופק כלשהו לעתיד טוב יותר.  אליהם מצטרפת תחושת בושה לאומית והיעדר תכלית. כבר היה מי ששאל 'מה היינו אנחנו הישראלים עושים, אילו לא היו לנו חשמל, מים ועתיד לילדנו?'. כנראה שהתגובות שלנו היו דומות לאלו של החמאס.
 
אז איך מנטרלים את פצצת הזמן הרגשית, הכלכלית והתפיסתית של תושבי הרצועה? אפשר להציע מספר דרכים הכוללות צעדים טקטיים, כגון: אפשרות היציאה לעבודה בישראל, הגדלת מכסות החשמל והמים, ומתן אפשרות להכניס חומרים דו-שימושיים לשיקום הרצועה, כל זאת תוך רמה גבוהה יותר של ניהול סיכונים. סביר שההצעות הללו יעניקו רווחים לאורך זמן לישראל, אבל לא הן שיסירו את אחריותה הבינלאומית על הרצועה ולא הן שיגרמו לשינוי מהותי בעמדות של הקהילה הבינ"ל ביחסה לישראל.
 
כאשר אנו מתמודדים עם שאלת הביטחון מול רצועת עזה, אנו דנים בפועל בשלוש זירות פעולה. האחת היא מתוך הרצועה לכיוון קו הגבול מול ישראל, כולל מערך התת-קרקע. ככל שידוע, סוגיה זו מטופלת בצורה טובה ויעילה על ידי צה"ל והשב"כ, והיא מובילה לצמצום משמעותי בסיכוני הפגיעות בישראלים ובישובי העוטף. הזירה השנייה היא זירת ההברחות מול מצרים. בזירה זו אין לישראל חופש פעולה עצמאי, אך יש לנו שיתוף אינטרסים מודיעיני ואופרטיבי עם המצרים. למרות שהתוצאות בזירה זו הינן פחות טובות מהזירה הראשונה, הרי שבסה"כ הן סבירות, ומגבילות במידה רבה את היכולת של הארגונים בעזה להחדיר אמצעי לחימה מתוחכמים לרצועה דרך סיני. הזירה השלישית היא זירת הים התיכון, המצויה כולה באחריות ישראל. ישראל מפקחת על תנועת אנשים וסחורות, אל ומתוך רצועת עזה בתווך הימי. חלק ניכר מהפיקוח מיועד לכך, שהתווך הימי לא ינוצל לפיגוע חדירה לשטח ישראל, וחלק נוסף של הפיקוח נועד למנוע הברחות אמל"ח ע״י פעילי טרור אל ומהרצועה.
 
ראוי לציין, כי הסגר הינו אפקטיבי, מועיל ומשיג את מטרותיו, אך המחיר שמשלמת ישראל בגינו גבוה ולא סביר. אפשרות אחרת להשגת היעדים הללו הינה הסרת המצור מעל עזה ופתיחת התווך הימי לתנועה חופשית של אנשים וסחורות. כך, הסרה של הסגר הימי, בתיאום עם האו"ם ומדינות המערב, יכולה להוביל להכרת הקהילה הבינלאומית בסיום הכיבוש של ישראל בעזה. כך, רצועת עזה תפסיק להיות סוגיה שרוב משקלה, לפחות מן הבחינה האזרחית, נישא על ידי ישראל (כמו שקרה מול לבנון מאז הנסיגה וחתימת האו"ם על קו הגבול הבינלאומי, שהובילה להורדה מישראל של האונוס הבינ"ל על דרום לבנון. נותר רק המאבק המתמשך עם חיזבאללה). מעבר לקהילה הבינלאומית, העדיפות הראשונה היא לתאם את השינוי במצב עם החמאס והרש"פ, אך לא להותיר אותו כבן ערובה בידיה: כלומר, אם התיאום עימם אינו מתאפשר, ראוי לבצע את המהלך באופן חד צדדי.
 
ברגע שבו נפתח את התווך הימי לתנועת אנשים וסחורות, הקהילה הבינלאומית תקבל את המצב החדש, שבו ישראל כבר איננה אחראית למכלול האזרחי, התשתיתי והכלכלי ברצועה – לפחות לא לבדה. עם זאת ישראל תמשיך להיות במצב של  מאבק עם חמאס והארגונים האחרים, אך אלו, במצב החדש, יהיו במצב של "יש להם מה להפסיד" במצבי הסלמה בטחוניים.
 
יודגש כי פתיחת התווך הימי טומנת בחובה גם איום משמעותי מבחינה בטחונית, שכן  הדבר יכול להיות מנוצל להברחות אמל"ח לרצועה. המענה לאיום מצוי בשתי רמות: האחת - ברור כי ידו של צה"ל תהיה על העליונה בכל עימות צבאי, השנייה – מאמץ מודיעיני מוכוון לייצר מענה לאיתור הברחות אמל"ח דרך הים, ולסכל את רובן הגדול. שינוי המדיניות וההתנהלות מול עזה והחמאס מחייב הערכה שקולה ומבוקרת במדיניות ניהול הסיכונים; ואולם, סביר כי הסיכונים והמחירים שישראל נדרשת לשלם בגין מדיניות הסגר המתמשכת הנוהגת כיום הינם גבוהים יותר אל מול האלטרנטיבה של הסרת הסגר. ייתכן גם ששינוי ממדיניות הסגר יוביל גם לשינויים במישור הפנים-פלסטיני ואף להוביל לשורה של הסדרות רחבות יותר.
 
הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: