מדוע שר החוץ העומאני מתפלל באל-אקצה

פרופ' אמציה ברעם

בסוף פברואר נפל דבר בעולם המוסלמי: שר החוץ העומאני יוסף בן עלוי ערך לראשונה ביקור רשמי ברשות הפלסטינית, התפלל באל-אקצה, לא תקף את ארה"ב, לא תקף את ישראל ואף הכיר בלגיטימיות הבינלאומית שלה, אלא שאיש לא חש בכך.  בביקורו הביע גם תמיכה בעם הפלסטיני ובעקרון שתי המדינות, אך חשוב לא פחות מה נמנע מלומר. הוא לא גינה את ישראל על הכיבוש, אם כי ברור שתמיכתו במדינה פלסטינית צופה אל-פני נסיגה ישראלית כזו או אחרת. הוא גם לא גינה את ארצות הברית על ההכרה בירושליים כבירת-ישראל, ואפילו לא תבע את זכות הפלסטינים להקים את בירתם בהכרח בירושליים. במעגל ההיסטורי הרחב יותר הוא קבע כי "הצורך להקים מדינה פלסטינית היום דומה לדחיפות שהורגשה בשעתה להקמת מדינת-ישראל לאחר שתי מלחמות העולם". גם אז, הסביר, "היה רצון בינלאומי להקים את ישראל", כשם שהיום "הקמת מדינה פלסטינית הפכה לצורך אסטרטגי לעולם כולו". משמע: הקמת ישראל היתה לא רק לגיטימית, היא  אף ביטאה את רצון האומות. משמע: בשעה שפרטנר השלום שלנו אבו מאזן שולל את זכות קיומה של ישראל שכן אין היא לדעתו אלא יצור של האימפריאליזם המערבי, ודורש מבריטניה להתנצל על הצהרת בלפור, שר החוץ העומאני מכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל על-פי משפט האומות ושל הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים ב-1922 (ע"י איזכור מלחמת העולם הראשונה). ולבסוף: שר החוץ העומאני הסביר שביקורו נועד לעודד "תרבות של טוליראנציה" ולקדם "יציבות ופיתוח" באזור. הקמת מדינה פלסטינית, אמר, תאפשר זאת.

לגבי ישראלים הסבורים שהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – גם אם כל הדרישות הביטחוניות תתמלאנה – היא גזר-דין מוות על ישראל או הפרתו של צוו אלוהי אין בביקור ובדברי שר-החוץ שום הבטחה ואף גרוע מכך. לדידם, ערב אוסלו ניצבה ישראל שני צעדים מן התהום ובאוסלו פסעה צעד אחד לעברו. ביקור שר-החוץ העומאני יכול להתפרש על-ידם כניסיון לפתות את ישראל לעשות את הצעד השני. אולם אותם 50% ישראלים הסבורים אחרת יראו בביקור שר-החוץ מסר חשוב, בראש וראשונה ממתוני העולם הערבי אך במשתמע גם ממשרד-החוץ הישראלי ומי שניצב בראשו.
אך משרד החוץ ושר-החוץ, שהוא גם רה"מ, כביכול אינם יודעים דבר על הביקור רם-הדרג. אלא שכזכור, ירושליים המזרחית היא רשמית עדיין חלק ממדינת ישראל, ומעשית על-כן ביקור כזה המגיע מירדן הוא בלתי אפשרי ללא אישור של משרדי החוץ והפנים ושל הצבא. סביר שגם המוסד והשב"כ היו שותפים לסוד-המוחלט-בהחלט הזה. מה אם-כן רוצה הסולטאן קאבוס  מעומאן להשיג ומדוע ישראל מאפשרת לנציגו להכנס לישראל, מבלי שייפגש מול המצלמה עם פוליטיקאים ישראליים שהמצלמה היא נשמת-אפם?

לתשובה שלושה חלקים: העומאני, הפלסטיני והישראלי, ונפתח בסולטאן קאבוס. מאז 1970 קאבוס הוא שליטה של המדינה, השליט הוותיק ביותר בעולם המוסלמי. עומאן מפיקה כמיליון חביות נפט ביום  וכמות של גאז המביאה הכנסה דומה (עיראק מפיקה פי שלוש ויותר). עם זאת, בשל הממדים הצנועים של האוכלוסיה (שניים ורבע מיליון אזרחים, כמיליון וחצי עובדים זרים) ובשל המדיניות הכלכלית התומכת, בביקורי שם (עם דרכון ישראלי) לפני כשנתיים נוכחתי כי האזרחים זוכים לרמת-חיים טובה. היחס לעובדים הזרים טוב מזה שברוב מדינות הנפט, אך המשכורות נמוכות מאד. היציבות הפוליטית סבירה, אם כי יש דאגה בצמרת השלטונית ליום שאחרי קאבוס מפני שאין לו יורש. מלבד התמיכה הכלכלית באזרחים ושרותי-בטחון יעילים בהדרכה בריטית (כל אופוזיציה זוכה לטיפול קשוח), היציבות הפוליטית נובעת גם מכך שעומאן נייטראלית בכל, או כמעט בכל הסכסוכים של העולם הערבי והמוסלמי. כמעט כל העומאנים הם מוסלמים, אך רובם המכריע איננו סוני ואיננו שיעי: הם איבאדים, גלגול מרתק של העדה הח'אריג'ית הקיצונית מן המאה השביעית לספירה. כיום הם בין העדות האסלאמיות המתונות ביותר, וכל מבקר יכול לראות זאת בקלות במו-עיניו בבתי-המלון, בשוק, ובמרחב הציבורי בכלל, בבירה מסקט וביישובים המרוחקים כאחת. כשליט יציב, מתון דתית ונייטראלי פוליטית, קאבוס נהנה מקשרים טובים בעולם המוסלמי ומיוקרה, הנובעת גם מהצטיינותו כמתווך ומפייס. עניינו בהרגעת-סיכסוכים נובע מן היוקרה שבאה עם ההצלחה, אך גם מכך שכל טלטלה אזורית גדולה, למשל עימות סעודי-איראני, עלולה להפוך את ספינתו השטה כעת במי-מנוחות. ביקורו ברמאללה ובאל-אקצה נועד ככל-הנראה לפייס ולתווך, אך בין מי למי? ייתכן שהוא מנסה לקדם הסדר שלפחות ישכך את גלי-המשבר הישראלי-פלסטיני ויוריד את הטמפרטורה המתקרבת לרתיחה. אלא ששליחותו ככל הנראה נועדה בעיקר לתווך ולפשר בין הרשות הפלסטינית לממשל טראמפ   ברגע שבו ארה"ב קרובה לאבד את מעמדה כמתווכת. אין הוא תחליף לארה"ב, זאת הוא יודע היטב, אבל הוא יכול לסייע לטראמפ מפני שהוא כל-כך רחוק מן הסיכסוך, ואיננו חשוד באינטרס פוליטי מלבד הרצון להצליח בתיווך. במעמד זה הוא יכול גם להציג לאבו מאזן רעיונות שהאיש לא יהייה מוכן לקבל משום גורם אחר, כולל מן הסעודים. אך כל זאת בתנאי שמחד-גיסא יביע תמיכה עקרונית בעמדה הפלסטינית, ומאידך גיסא יכיר בלגיטימיות של ישראל, שייזהר שלא לדרוך על היבלות הרגישות של נשיא ארה"ב ושל ראש ממשלת ישראל. בהקשר זה היה עליו להמנע מגינוי ארה"ב בעניין ירושליים. זאת בדיוק עשה שר החוץ שלו כאן.


הפלסטינים לא התייחסו כלל לחלקים הפרו-ישראליים בדברי שר-החוץ העומאני. מותר להם להעליב את נשיא ארה"ב לתיאבון, אבל בסולטאן קאבוס אין לפגוע: הוא מכובד מאד ומקובל על כל הערבים והוא בא לעזור ברגע קשה. מי שיעלוב בו ייחשב מייד למצורע. ומה לגבי נתניהו? אף שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עם עומאן, לשתי המדינות יש היסטוריה חיובית. ב-1996 פתחו שתי המדינות משרדים לשיתוף-פעולה מסחרי ביניהן וניתן היה לטוס לעומאן בענייני-עסקים עם דרכון ישראלי. ב-2000 בשל האינתיפאדה נסגרו המשרדים ומאז אין ישראלים יכולים לנחות בעומאן. אולם עומאן שמרה תמיד על תקינות פוליטית ביחסיה עם ישראל. מבחינת ירושליים הביקור – עקיף ככל שיהיה – רצוי מאד, לא רק מפני שחידוש הקשר עם מסקט חשוב, אלא גם מפני שתיווך עומאני הוא מכובד ביותר אף אם ייכשל, והכרה עומאנית בלגיטימיות של ישראל, אפילו במשתמע, רצוייה ביותר. אך יותר מכל, גם אם ממשלת ישראל וההנהגה הפלסטינית כאחת אינן מתאבלות על השיתוק המדיני, ירושליים חייבת לסייע לממשל טראמפ בנסיונו לחדש את הקשר עם רמאללה לאחר שהנשיא העניק לה את ההכרה בירושליים כשי. מדוע אם כן ההתעלמות הרשמית בישראל מן הביקור? מפני שככל הנראה זה היה התנאי העומאני: על הביקור להשאר עניין ערבי פנימי, ללא כל מעורבות חיצונית ובוודאי שללא מעורבות ישראלית גלוייה, שהרי לשתי המדינות אין כלל יחסים דיפלומאטיים. כאן לא תהיינה מצלמות: יש גבול למחיר הדיפלומאטי שעומאן מוכנה לשלם. זו אינה אמורה להיות חזרה על ביקור סאדאת, אך זוהי פעם נוספת שמנהיג ערבי נחלץ לחלץ את ממשלת ישראל, הממשל האמריקאי והרשות הפלסטינית מקפאון. אם כי פוטו-אופורטיוניטי עם השר העומאני היה מועיל לו, ראש הממשלה ושר החוץ שלנו חייב היה לגלות רגישות וגם גילה.


אמציה ברעם הוא חבר המועצה לשלום ולביטחון, ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: