אינתיפאדת הסכינים: סיכום ביניים - מאמר מאת אלוף (מיל.) שלמה גזית

 עם סיומה של שנת 2015, ולאחר כמעט שלושה חודשים של האינתיפאדה השלישית - אינתיפאדת הסכינים, האבנים והדריסות - אפשר כבר וראוי לעשות סיכום ביניים. הפיגועים נמשכים מדי יום ביומו, וזה למרות שהגורם שהתסיס בתחילת הפיגועים – הר הבית/אל אקצה – נרגע כמעט לחלוטין.
 
המאפיין העיקרי לא השתנה. אנו מתמודדים מול מפגעים שאינם מוכרים לנו, ושאינם מאורגנים. אלה צעירים וצעירות שקמים בבוקר ומחליטים ליטול סכין, מספריים או את הגה המכונית, ולצאת לדרך. אלה יודעים שסיכוייהם להישאר בחיים קטנים, אני גם מניח כי צברו מספיק ניסיון והם יודעים שלא יסבו לנו אבדות קשות בנפש. אם אינני טועה, מראשית האינתיפאדה ועד היום, היו לנו כ- 30 הרוגים, פחות ממחצית ההרוגים בתאונות דרכים באותה תקופה.
 
מעבר לידיעה כי מרבית הפיגועים יהיו במרחב ירושלים  או חברון, ניצב שרות הביטחון הכללי חסר אונים – היכן, מתי ומי יהיה המפגע הבא. דווקא בשל כך, מרשימה הפריסה של כוחות צה"ל, משטרת ישראל ומשמר הגבול, המצויים בכוננות להגיב, כמעט תוך שניות, בכל מקום ומקום. אכן, גם ברעננה, גם בתל-אביב.
נוצר שיתוף פעולה מרשים בין כוחות ביטחון אלה לבין האוכלוסייה האזרחית, ולאחר תקופת ניסיון קצרה גם פסקו התגובות המתלהמות של אזרחים במקום הפיגוע, כך גם פסקו ניסיונות הלינץ'.
דומה שהציבור בארץ למד לחיות עם האיום. איננו שומעים יותר אזרחים המלינים שהם פוחדים לצאת מן הבית, לעשות את קניותיהם או אף לצאת לבילויים.
 
עד כאן המאזן החיובי. אל מול זה אי אפשר להתעלם מ-
ככל הנראה, איננו משלים עצמנו כי זו תופעה נקודתית, תופעה שתיעלם תוך ימים או שבועות ספורים. להיפך, דומה כי אינתיפאדה חדשה ומוזרה זו לא תיפתר מעצמה. מה שיוכל אולי להביא לרגיעה – זה רק אירוע מדיני חריג וגדול בחשיבותו ובהשלכותיו או, לחלופין, עימות צבאי רחב ממדים. 
 
לנו, הישראלים, אין ברירה. אנו חייבים להשלים עם המציאות החדשה. לא כן התיירות הנכנסת. זו נפגעה קשות וזו לא תשתקם אלא לאחר שישראל תשוב ותדע תקופת רגיעה ממושכת.
מכאן, לתגובה הביטחונית של ישראל. מדיניות הביטחון מטפלת באינתיפאדת הסכינים כאילו היו אלה פיגועי פח"ע מתוכננים ומאורגנים. המדיניות הננקטת מבוססת על ענישה והרתעה סביבתית. חידוש הריסות הבתים מחייב מבצעים נרחבים, כאשר כל הריסה כרוכה בהתלקחות מקומית קשה, ובהולדת מפגעי-נקם חדשים.
 
צעד אחר שתורם לקימום האוכלוסייה זו מדיניות אי-מסירת גופות החללים המפגעים לקבורה.
ואחרון, זו התמונה המדינית. לכאורה, מצבה הבלתי נסבל של ישראל, עם שלם  החרד ממפגע עם סכין, העלול לצוץ בכל רגע ובכל מקום, צריך היה לעודד הבנה והתחשבות בישראל. לדאבון לב, אין זה המצב –
אנו, בדרך הטבע, מדווחים ומגיבים על כל פיגוע סכינים או דריסה. ואלו בעולם, מדווחת התקשורת על הרוגים פלסטינים כמעט מדי יום, ואלו הפצוע היהודי – זה שרק נפצע - איננו NEWS  בעולם.
זאת ועוד. ישראל חוזרת ותופסת מקום בכותרות העיתונים בעולם, תוך קביעה ברורה – רק הסדר מדיני ישים קץ למצב זה, וה"סרבנית" המדינית, כמובן, היא של ישראל.
 
זו תמונת המצב היום, לאחר שלושה חודשים. חשוב כי נסיק מסקנות אופרטיביות, תקשורתיות ומדיניות.
 
  2 ינואר 2016
 
 
הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: