לאן הולכים מכאן - מאמר מאת יחיעם מרט, לשעבר ראש אגף במוסד

המזרח התיכון בוער ומתהפך נוכח עינינו ורק ישראל ודאעש הן היחידות שמנסות עדיין לדבוק בעקרונות ובסדרים הישנים. ישראל מתנהלת כאילו המפה המדינית, היריבויות והבריתות של 100 השנה האחרונות עדיין קיימות וחלקנו אף שואפים לחזור למפה שהייתה כאן לפני 3000 שנה. ואילו דאעש מחפשת להחזיר מנבכי ההיסטוריה את החליפות האסלאמית לגודלה ותפארתה מימי הקמתה במאה השביעית.
 
מה שהיה לא יהיה עוד. סוריה עיראק תימן ולוב כבר לא קיימות  אלא קורסות תוך כדי אש לתוך המבנה העדתי או השבטי הישן שלהן. אחרות כבר מאוימות מבפנים על ידי אויבים חסרי רסן. איראן  אוספת שטחי השפעה שיעים ברחבי האזור ומשפרת עמדות על פי תוכנית לקראת העימותים העתידיים וארגוני הטרור הסוניים הקיצוניים שוברים שיאים חדשים של אכזריות בהתקדמותם לשטחי עימות חדשים. באופק ממתינה לתורה תורכיה הסונית שעדיין פועלת רק באזור הגבול שלה, אך ממתינה לראות מה יקרה עם אופציית המדינה הכורדית העשויה/עלולה מבחינתם לקום. ארצות נוספות שקמו בחצי הראשון של המאה ה 20 כמו סעודיה ,הנסיכויות, ירדן ולבנון נמצאות כבר בטווח  המדורה ומרגישות את החום כאשר הסכסוך הסוני - שיעי עתיק היומין יכול לתדלק את הלהבות הללו להרבה שנים קדימה.
ארה"ב מצמצמת את נוכחותה באזור ואולי אף מצטרפת לסדר החדש ומחליפה צד, מותנה בהצלחת המו"מ עם איראן. אירופה כבר לא קיימת יותר במזה"ת מבחינה צבאית ומדינית  וזאת בפעם הראשונה מאז כניסת נפוליון למצריים, ומרוץ הגרעין האזורי כבר מציץ מעבר לפינה .
 
יריבים מחליפים צד, בריתות חדשות נרקמות, אינטרסים וחשש מפני העתיד מחברים שותפים, גיאוגרפיית העימות מתרחבת וגולשת לקראתנו ורק אנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה והסדר הישן עומד לחזור בסוף .העובדה שכעת לא יורים עלינו מרדימה אותנו ונותנת תחושה שהכול בסדר כמו אותו אחד שנפל מבניין גבוה ואומר בקומה ה 20 שעדיין הכול בסדר.
מי שלא ישכיל להתחבר לבריתות ולכוחות החדשים המתהווים כעת לא יהיה שחקן אזורי מוגן בהסכמים האזוריים העתידיים אלא ישמש מטרה לכולם ולשם מועדות כנראה פנינו, הפעם בלי תמיכה עיוורת אמריקאית או התנהגות נסבלת מצד אירופה.
לפתחנו עומדת ההצעה הסעודית עם תג המחיר שלה.הצעה זו איננה "אהבה" חדשה של הסעודים לציונות אלא אינטרס שלהם לאור האיומים המתחדשים עליהם ועל המשך שלטונם. זאת התקופה שהמחנה "המתון" במזרח התיכון מתחיל להיערך לשינויים הצפויים בו לאור המציאות החדשה שתיווצר כאן וסביר להניח שבהמשך הדרך נראה יותר בברור שני גושים  שיעמדו משני צידי המתרס לאו דווקא מאחורי קוים גיאוגרפיים ברורים:
 
הצד השיעי המחפש את הבכורה הכלכלית מדינית דתית  והצד הסוני שיצטרך לשפר את עמידתו הצבאית - מדינית כלפי האיומים המתגברים.
השאלה העיקרית מבחינתנו היא היכן אנחנו רוצים למצוא את עצמנו בסופם של התרחישים העתידיים ולרשותנו 2 אופציות:
  • המשך המצב הקיים שבו אנו מבודדים מכול ארצות האזור ואף משמשים לחלק מהם סוג של אויב ויכולים למצוא את עצמנו מדי פעם מסתבכים עם אויבים חדשים באזורי הגבול שלנו, רמת הגולן, סיני ולבנון וזאת בנוסף לעימותים הצבאיים התקופתיים שימשכו בינינו לבין הפלסטינאים בעזה ואולי גם בגדה.
  • חתירה להסכמים מדיניים , כלכליים ואולי גם ביטחוניים  עם הגוש הסוני שמוכן/מעוניין לשנות גישתו אלינו לאור האיומים כלפיו. המפתח להצטרפות לגוש הזה נמצא במגרש הפלסטינאי ורק פתרון של פשרה המרומז בהצעה הסעודית יאפשר לנו לשנות את מעמדנו באזור, ממטרה של כולם לשותף ובן ברית לחלקם (העשיר).
אנו מחויבים  ליזום ולהצטרף לשינויי ההיסטורי הכביר המתחולל כעת ולא להישאר אויב מוחרם יחידי באזור ובמקביל לשקוע עוד ועוד במדמנה האין סופית של הסכסוך עם הפלסטינאים שהוא סכסוך משני מבחינת רוב מדינות האזור.להסכם השלום והפשרה איתנו יש עדיין קונים וניתן  'למכור' אותו לאלו שיש להם יכולת אין סופית 'לשלם' בניגוד לפלסטינאים שיש להם בעיקר מה לקחת.
המשך הדרך הנוכחית המלווה אותנו לאורך שנים בהפחדות מפני הבלתי נודע, יכולה הייתה אולי להביא מספיק בוחרים לקלפי אבל איננה מציעה שום תקווה. באם נוסיף למשוואה החדשה הזו גם את הצפוי לנו בזירה האירופית [סנקציות כלכליות וכתף קרה מדינית], הזירה משפטית הבינ"ל שכבר נורתה בה ירית הפתיחה ואפשרות שינוי בגישת התמיכה העיוורת האמריקאית בנו, כול אלו יכולים להכניס אותנו די מהר לסוג של בידוד מדיני ומצב כלכלי מתדרדר ובדרום אפריקה, הקריסה המוחלטת משלב זה עד לסוף הייתה מפתיעה במהירותה.
 
הפתרון המסתמן הוא לנווט בכישרון, לנהל ולסיים את שני המו"מ ביחד, עם הפלסטינאים שבו אנחנו בעיקר נותנים ועם הליגה הערבית ששם אנחנו בעיקר מקבלים: קשרים דיפלומטיים, הסכמים אזוריים, שגרירויות ובעיקר שווקים חדשים בארצות העשירות ביותר בעולם (שצריכות אותנו) ומעבר לפינה נמצאות גם הארצות המוסלמיות הגדולות והעשירות באסיה כמו מלזיה ואינדונזיה  ואף הן מוכנות לכך.
השאלה היא באם אנחנו מוכנים לכך או שהמציאות המתדרדרת תוביל אותנו לפתרון הזה בעתיד וזאת אחרי שנשלם את  כול המחיר לאורך כול הדרך למטה, ובסוף נגיע לאותו הסכם במחיר פחות טוב.
צריך גם להביא בחשבון שהאלטרנטיבה של המשך ההתכתשויות השונות על מחיריה הכלכליים, מדיניים ומוסריים על פי הסדר הישן, זה בן ה 100 שנה ובודאי זה בן ה 3000 שנה יוציא מכאן אוכלוסיות של צעירים שכבר מתחילים להבין  שהדרך הנוכחית תשאיר אותם ללא דירות, חינוך איכותי לילדיהם, בטחון תעסוקתי, פנסיות, רפואה סבירה ובסופו של דבר גם ללא ביטחון אישי. גם ילדיהם ילחמו במלחמות של 'יש ברירה'.
 
צריך להיות מוכנים שבמעלה הדרך יהיו קשיים רבים וזאת בשני הצדדים, אצלנו ואצלם. יהיה שבר גדול בחברה הישראלית ותהיה קבוצה שחלומה ינופץ .לבסוף תהינה בשני הצדדים התארגנויות  אשר תמשכנה להתנגד להסכם גם לאחר חתימתו הן באופן דמוקרטי אבל גם בכוח.
האלטרנטיבה הנוכחית של 'ניהול הסכסוך' תהיה יקרה וארוכה יותר ובסופו של דבר תגיע לאותו הפתרון.
 
יחיעם מרט
לשעבר ראש אגף במוסד
חבר קבוצת המומחים לשלום ולביטחון
 
 
הפעילות שלנו
חדשות ועדכונים
הירשמו לניוזלטר שלנו: