הקצאה לביטחון – כמה אפשר?
30/12/2009
- הרצאת יעקב ליפשיץ: הקצאה לביטחון – כמה אפשר?
במועצה לשלום ולביטחון, 29 בדצמבר 2009
נתי שרוני
מספרים על קולונל מרכוס, שבדק לבקשת ב.ג. את מצב הכוחות בגזרת ירושלים, וחזר ודיווח "השורות דלילות אבל הרוח ממלאת את הפרצות". אצלנו הרוח צריכה למלא את הפרצות כי המועצה יוצאת במערכה ציבורית לתכניתה וכדי לאסוף כסף כשהיעד הוא מליון ₪.
היה לנו דיון בעקבות דו"ח וועדת ברודט, והיה בדו"ח הועדה משפט שגרם לנו אי-נוחות: "מדינת ישראל תיתן לביטחון מה שהיא יכולה".
יעקב ליפשיץ
בזמן מק-נמרה נקבע שאי אפשר יותר להחליט על סמך "מה רצוי". מה שרצוי זה כמו גרדרובה של גברת. היה צריך להחליט על תקציב הביטחון על סמך מה מספיק. אנשי ועדת ברודט ניסו להחזיק את החבל בשני קצותיו, וניסו להגיד גם כמה מספיק, ולא רק כמה אפשרי.
שאלה נפרדת היא שאלת הפריון או היעילות בייצור הביטחון. האם הביטחון המיוצר הוא המקסימום האפשרי במשאבים הנתונים?
תמיד אפשר לשפר מעט ולייעל קצת, אך הרגשתי (אמר ליפשיץ) היא, שבהשוואה למערכות גדולות אחרות, כמו החינוך או הבריאות, – הביטחון יעיל.
אז כמה אפשרי להקצות לביטחון?
ליפשיץ הציג את גרף ההקצאה לביטחון במחירים קבועים (₪ של 2006) מאז שנות החמישים.
גרף דומה הציג יעקב של משקל (לא "נטל"!) הביטחון במשק. ערכים אופיניים של הנתח המוקצה לביטחון באחוזים מכלל המקורות הם:
שנה: שנות החמישים 1970 1985 2002
7% 15 12 6-7
נתח מהתוצר (היינו מסך המקורות פחות הסיוע) הוא קצת פחות.
אחרי יום הכיפורים הגיע הנתח לשיעור גבוה של כרבע, "שזה המון".
יעקב הדגים איך נחלקה העוגה הלאומית של 100% בשתי נקודות זמן בין ארבעה סוגי שימושים עיקריים:
|
השימוש
|
שנת 1980
|
שנת 2009
|
ההפרש באחוזי עוגה
|
|
צריכה ביטחונית
|
16.4
|
5.5
|
11-
|
|
רמת חיים
|
64.3
|
76.1
|
12+
|
|
השקעות
|
18.5
|
17.4
|
1+
|
|
שיפור מאזן התשלומים
|
1.9
|
0.1-
|
2-
|
|
סה"כ
|
100
|
100
|
|
|
יבוא ביטחוני
|
8.9
|
1.5
|
7-
|
היבוא הביטחוני ממומן מכספי התמיכה, ורואים בו מהפך. צמצום בשבעה אחוזי עוגה לאומית!.
בצורה דומה אפשר לראות את השינוי בעדיפויות הממשלה, כשמחלקים את סך ההוצאה של מאה אחוז (בלי החזר חובות ובלי יבוא ביטחוני) בין ארבעה סעיפים ראשיים בשתי נקודות הזמן הקודמות: (%)
|
הוצאה מקומית
|
21
|
14
|
7-
|
|
שירותים ציבוריים
|
31
|
46
|
15+
|
|
תשלומי העברה
|
32
|
31
|
1-
|
|
רבית
|
16
|
9
|
7-
|
"מי נתן ומי לקח"? – רואים בטבלה.
בשלב זה מישהו מהקהל זרק "התשתית בשטחים" אבל ליפשיץ ענה מיד שהתשתית בשטחים אינה מתקציב הביטחון.
"הקו הקבוע באוצר הוא שאיפה להקטין את הוצאות הממשלה. הטיעונים לעמדה זו:
- עד שנות השבעים – תפיסה קיינסיאנית. לאחר סטגפלציות --
- מתאפשרת הקטנת גרעון, הקטנת החוב הציבורי, צוברים רזרבות ומתרחקים ממשבר.
- מסים גבוהים פוגעים בצמיחה העסקית וברמת הפעילות.
- הקטנת המגזר הציבורי, שפריונו נמוך, מאפשרת העלאת המגזר העסקי שפריונו גבוה יותר
- צמיחה מהירה מכניסה מובטלים לעבודה. "
"הקו הקבוע באוצר הוא שאיפה להקטין את הוצאות הממשלה. הטיעונים לעמדה זו:
(כאן פירט יעקב אנקדוטה היסטורית איך התעקש שר האוצר ס. שלום להתאים את התקציב לשיעור צמיחה משוער של 4% אף כשהיתה אפס או שלילית וכמה זה הזיק).
השוואה לארצות ה-OECD:
ישראל OECD
שיעור ההוצאה הציבורית כאחוז מהתוצר, 2008 : 45 44
המסים ב-2007 37 38
גרעון 4 38
החוב הציבורי נטו 78 58
וזה מקור טענתו של נגיד בנק ישראל שעלינו להוריד יותר מהחוב.
יעקב הראה טבלה היסטורית של נתח ההוצאה הציבורית במשק. בשנת 1980 71% והיום 43%.
ולהלן עוד מבט:
נסתכל על התמונה בקירוב. במיליארדי ₪.
תקציב הביטחון ממקורות המשק (ללא סיוע):........... 38
נוריד מזה את פנסיית גמלאי צבא-קבע.....................4-
ונוריד את הוצאות אגף השיקום................................4-
נקבל הוצאה ביטחונית ישירה נטו....סה"כ..................30
נניח שנגדיל מספר זה בעשירית. נקבל 33 מיליארד ₪. אבל היחס חוב/תוצר יגדל בפחות מחצי אחוז.
אז למה האוצר מתנגד להגדלת התקציב?
התשובה – כלכלה פוליטית.
- תקציב הביטחון נסגר אחרי שתקציבי שאר המשרדים, ומהווה לכן "סמן ימני".
- תקציב הביטחון גמיש יחסית ולכן נוח לקיצוץ. אין בחוק קשיחות בסעיף הזה. תקציבים אחרים "קשיחים" יותר.
- משרד הביטחון דרש וקיבל אוטונומיה בסעיפים פנימיים. הוא נבנה "מלמעלה" (Top-down) . נוח לשינויים ולצמצומים פנימיים.
- סדר עדיפויות.
לבסוף דן יעקב בסיוע האמריקאי. "הוא חשוב, אבל הכי פחות חשוב". חשיבותו בהיותו מקור למערכות-נשק חשובות, בהיותו ביטוי למחויבות, ובהיותו מקור-מימון נוח לרכש. אבל במאזן התשלומים היום הוא לא סיגניפיקנטי. משנת 2001 פרענו כחמישה-עשר מיליארד דולר חוב! והצבירה היום היא ששים ושישה מיליארד $! המענק מארה"ב הוא 1.5% מהתוצר. מנקודת ראות כלכלית אנו יכולים לעמוד בלעדיו.
מה הסיבה אפוא לתדמית ההפוכה?
לדעת יעקב, מערכת הביטחון לא משכילה לשווק לציבור את ההיתכנות הכלכלית של הקצאה נוספת לביטחון. מדברים על מה צריך, והזניחו את מה שאפשר. לא הפנימו את כללי התקצוב הציבורי.
אין במערכת הביטחון כלכלנים בעלי שיעור קומה כמו שהיו בה, כמו סיקו (פרופ' פנחס זוסמן) ז"ל או דוד כוכב. וכך החזית מופקרת בידי כתבים מפוקפקים שהאוצר מלעיט אותם.
התפתח דיון קצר
משתתף אחד, שבעבר היה היועץ הכספי וראש אגף הכספים, הציע לובי של כלכלנים רציניים שיעבירו את המסר.
משתתף אחד שאל על פיתוח מערכות הגנה שממומנות ע"י לקוחות-חו"ל, בטענה שמימון פנימי אינו מספיק. ליפשיץ פירש את השאלה כמיוחסת למערכת ה"חץ". "אם האמריקאים נותנים – למה שלא ניקח?". הם בחרו להגנתם מערכות אחרות, אבל היות ומימנו את החץ – לא היתה סיבה לסרב.
הייתה שאלה על הטענה שהצבא מעדיף קודם כל את נושא השכר בקבע. תשובת ליפשיץ הייתה שזו תוצאה מהאוטונומיה שמערכת הביטחון תבעה וקיבלה בנושא התקציבי.
היתה הערה שבמו"פ ביטחוני במערכת, הפירות נהדרים (לווינים, חימוש, טילים ועוד) ואין אקזיטים. המו"פ In-House מוסרי יותר מהמו"פ התעשייתי בכספי קרנות, שחלק מפריו הולך לכיסים פרטיים!
היתה הערה שרק הפנסיה לאנשי צה"ל משולמת מתקציב החלק הפעיל של הביטחון. בכל שאר המשרדים – מסעיף מרכזי. הדובר תומך במנגנון ברמה גבוהה שיציג גם הצרכים וגם האפשרויות, לסתור את הטענות שבגלל תקציב הביטחון מקצצים בחינוך וברווחה.
רשם את פרוטוקול המפגש: פרופ' אורי רכב.
|
