הוועידה השישית של הפתח - הערכת ביניים

14/08/2009 - המכון למחקרי ביטחון לאומי : מבט על, גיליון 124

הוועידה השישית של "פתח" התכנסה בבית לחם בין ה-4 ל-13 באוגוסט. הוועידה הקודמת התקיימה לפני 20 שנה בתוניסיה, עוד לפני וועידת מדריד ותחילת תהליך אוסלו. יאסר ערפאת נמנע במשך שנים רבות מכינוס הוועידה למרות התקנון של הארגון המחייב את כינוסה כל 5 שנים. עצם כינוס הוועידה הוא ניצחון למנהיג הנוכחי של "פתח", מחמוד עבאס, שהצליח לקיים את הוועידה לאחר דחיות רבות ומול אופוזיציה קשה בתוך הארגון, בעיקר של הגווארדיה הוותיקה שחששה מאובדן עמדות כוח.

בעיני עבאס ומקורביו וכן בעיני פעילי פתח – מדרג הביניים והצעירים – כינוס הוועידה נראה כשלב הכרחי ברפורמה הנחוצה להחייאת התנועה, שנתפסת על ידי הצבור הפלסטיני כתנועה בירידה הסובלת מהתנוונות קשה, מיריבויות פנימיות ושחיתות. מבחינת עבאס, הייתה זו הדרך להחיות את המוסדות המרכזיים של התנועה, הוועד המרכזי והמועצה המהפכנית, להפוך אותם לבסיסי כוח שלו ולמקור לגיטימציה למנהיגותו. אלו חשובים לעבאס, הסובל מבעיה של לגיטימציה ציבורית מאז הוארכה תקופת כהונתו כנשיא לאחר סיום מועדה החוקי ללא אישור הגוף המחוקק הפלסטיני. דור הביניים והצעירים בדרגי השטח חשבו שזאת ההזדמנות שלהם לתפוס את העמדות המגיעות להם בהיררכיה של התנועה תוך דחיקת ההנהגה הוותיקה שבאה מתוניס לאחר חתימת ההסכמים עם ישראל.
   
השאלה המרכזית היא האם המהלך הזה נחל הצלחה והגשים את התקוות שתלו בו. אמנם מוקדם מידי לאמוד את ההשפעה לטווח הארוך שתהיה לוועידה, והאם, למשל, היא תשכך את הסכסוכים הפנימיים בתוך התנועה או שתגביר אותם, אולם אפשר כבר לעשות מאזן ביניים. נראה, כי מאזן הביניים הוא מעורב. כינוס הוועידה העלה את תנועת הפתח על סדר היום הפלסטיני והציג אותה כתנועה חייה ותוססת, והיווה סיכום לתהליך ממושך שבו התקיימו בחירות במחוזות ה"פתח" בהן נבחרו ההנהגות המקומיות והנציגים לוועידה. זה היה תהליך מוצלח שייצר הנהגות מקומיות לגיטימיות. אולם, מצד שני, עבאס לא עמד מול הלחצים להוסיף נציגים שלא נבחרו לוועידה, כולל 500 נציגים שנוספו ברגע האחרון. עובדה זו עודדה התקפות על הלגיטימיות של הוועידה. גם העובדה שחמאס מנע יציאת מרבית נציגי רצועת עזה לוועידה ערערה את מידת היציגות שלה. הוועידה סייעה לעבאס להתגבר על האופוזיציה מחוץ לשטחים הפלסטינים, המונהגת על ידי פארוק קדומי. זה ניסה לטרפד את כינוס הוועידה על ידי פרסום האשמות שערפאת נרצח על ידי קבוצת קושרים שכללה את ישראל, עבאס ומחמד דחלאן. ההשתתפות הרחבה של נציגי הפזורה הפלסטינית בוועידה וההתבטאויות במהלך הוועידה מצביעים על כך שייחוס מות ערפאת לישראל נראה למשתתפים סביר, אולם הסיפור בדבר מעורבות עבאס ודחלאן לא נתפס כאמין.
    
מאידך, עבאס לא הצליח להפוך את הוועידה למנוף ליישוב הסכסוכים הפנימיים בתוך מנהיגות התנועה בשטחים, והיא המשיכה להציג תדמית של תנועה מסוכסכת. כתוצאה מכך, התארכה הוועידה מעבר למועד המתוכנן והבחירות למוסדות המרכזיים של התנועה נדחו כמה פעמים. הסיבות הקונקרטיות לדחיות היו שתיים: א. האיום של מחמד דחלאן ואנשיו שהם יחרימו את הבחירות משום שתושבי עזה, שנציגיהם לא הורשו לצאת לוועידה, אינם מיוצגים בה ב. החשש של המנהיגות הוותיקה של התנועה, שחששו שיריביהם המרים מדור הביניים, ובעיקר דחלאן ואנשיו, ידחקו את רגליהם. בסופו של דבר התקיימו הבחירות ותוצאותיהן אכן הגשימו את תקוותיהם של אנשי עבאס והמשמרת הצעירה ואימתו את חששות הוותיקים. הרכב הוועד המרכזי השתנה כליל. מתוך 18 הנבחרים, 12 הם חדשים, והם כוללים בעיקר את נציגי מי שמכונים המשמרת הצעירה שהם אנשי דור הביניים וברובם באים מהגדה המערבית ורצועת עזה. זאת, בניגוד לוועד המרכזי הקודם שהיה מורכב מהמנהיגות המסורתית של פתח מחוץ לשטחים. הדמויות המרכזיות שנבחרו הם אנשים כמו מרוואן ברגותי, השוהה עדיין בכלא הישראלי, מחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב ותאופיק אל-טיראווי. לעומתם נדחקה החוצה דמות בכירה כמו אבו עלא, ראש הממשלה לשעבר, שעמד בראש משלחת המשא ומתן הפלסטינית לשיחות עם שרת החוץ ציפי לבני. הניתוחים הראשוניים מצביעים על כך שתוצאות הבחירות מחזקות את מעמדם של מחמוד עבאס ומחמד דחלאן, שזכה להצלחה למרות ההאשמות שהוטחו בו על חלקו בנפילת רצועת עזה בידי החמאס. על תוצאות הבחירות היו ערעורים רבים ונדרשה ספירה מחודשת. היו טענות גם על העדרן של נשים בקרב הנבחרים ועל היעד ייצוג הולם של רצועת עזה, אולם עבאס הבטיח לתקן זאת במידה מסוימת באמצעות הרשות שיש לו לבחור ארבעה חברים נוספים בוועד המרכזי.
     
לישראל שזקוקה לפרטנר פלסטיני אמין ובעל יכולת לקבל החלטות וליישמם, צריך להיות עניין רב בתוצאות הוועידה ובהשפעתן על מעמדה של המנהיגות הפלסטינית הנוכחית של "פתח" בתוך התנועה ומול התנועה היריבה, "חמאס". עבאס הצליח בשנה האחרונה לחזק במידה ניכרת את מעמדו בעקבות הצלחת הפעולות לחיזוק מוסדות הרשות הפלסטינית בגדה, ובעיקר הרפורמה בכוחות הביטחון ובנייתם מחדש, הנעשית בסיוע ארצות הברית, האיחוד האירופי וירדן. כתוצאה מכך שורר באזור זה סדר וביטחון ציבורי, שבסיוע הקלות על חופש התנועה שהנהיגה ישראל מביא גם לשיפור בכלכלת האזור ורווחת האוכלוסייה. הישגים אלו תורגמו רק באופן חלקי לעלייה בתמיכה הפוליטית בעבאס וב"פתח", משום שהתהליך המדיני לא נחל הצלחה ועבאס הואשם על ידי יריביו הפוליטיים מבפנים ומחוץ שהוא עושה דברם של ישראל וארצות הברית ועל שהוא זנח את המטרות הלאומיות הפלסטיניות. וזאת בה בעת שתנועת ה"חמאס" ממשיכה לפעול להגשמת המטרות הלאומיות הפלסטיניות ועומדת לצורך זה מול ישראל וארצות הברית בגאון.

מצב זה השתקף בין השאר בדיון שהתקיים בוועידה בנושא ההתנגדות (מוקוואמה) וזכה באופן טבעי לכיסוי רב בישראל. קווי היסוד של תנועת ה"פתח" חייבו חידוש משום שנכתבו לפני תהליך המשא ומתן שהחל ב-1991. הוועידה חזרה על קווי המדיניות של מחמוד עבאס בשנים האחרונות, שעיקרם דבקות בדרך המדינית ובתהליך השלום תוך הצהרה שזכות הפלסטינים לנקוט גם בדרך של התנגדות על כל היבטיה אם התהליך המדיני ייכשל. אולם גם בתחום הזה הדגיש עבאס את העדפתו להתנגדות עממית בנוסח ההפגנות נגד גדר ההפרדה. כמו כן חזרה הוועידה והדגישה את העמדות המסורתיות לגבי ההסכם עם ישראל, שהן מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שירושלים בירתה ופתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטה 194. הודגשה גם ההתנגדות לפתרון הביניים של מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים. בראיית הפלסטינים אין סתירה בין עמדות אלו להתקדמות שחלה במשא ומתן במשך השנים. חילופי שטחים בהיקף שווה על בסיס גבולות 1967 מתאימים לעקרון הטריטוריאלי של גבולות 1967 ופתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטה 194 תואם לנוסח יוזמת השלום הערבית ומאפשר גמישות מספיקה בפתרון מוסכם בין שני הצדדים. עם זאת, יש לציין, כי בישראל נתפסו עמדות אלו כמייצגות קשיחות וחוסר נכונות לגמישות שתאפשר הגעה להסכם.